<h1>ערכי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך יוחנן בן הנזוף</h1>
<h2>דף קטו.</h2>
גרסינן בפרק כל כתבי הקודש בתחילת הגמרא, איתמר היו כתובים תרגום ובכל לשון רב הונא אמר אין מצילין ורב חסדא אמר מצילין. ופליגי אליבא [דמאן] דאמר לא ניתנו לקרות בהן. ושקל וטרי עד דמוקי לה כתנאי. דתניא היו כתובים תרגום ובכל לשון מצילין אותן מפני הדליקה. רבי יוסי אומר אין מצילין אותן אמר רבי יוסי פעם אחת הלך רבי חלפתא אצל ר"ג לטבריא, מצאו שישב על שולחנו של יוחנן בן הנזוף, ובידו ספר איוב תרגום. משמע שהיה בידו של יוחנן בן הנזוף תרגום של איוב והיה קורא בו. אמר לו רבי חלפתא זכור הייתי בר"ג אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית, והביאו לפניו ספר איוב תרגום, ואמר לבנאי וגנזו תחת הנדבך. באותו [זמן] שלח ר"ג וגנזו. ותמיהני אמאי נקט תרגום איוב. פשיטא דמעשה שהיה כך היה. מיהו תרגום של תורה ושל נביאים מאי. די"ל התורה והנביאים הורשו לתרגם, אבל כתובים לא ניתנה רשות לתרגם הילכך נראה לי שגנזו דאפילו דמשום עת לעשות הפרו תורתך שמא ישכחו, לא אמרי שיכתבו. מיהו תרגום תורה ונביאים אינן טעונין גניזה, שהרי כמה דברים אנו למידין מתוך [התרגום]. כההיא [נזיר ל"ט ע"א] כמאן מתרגמינן מפורצין ועד עצירין, כרבי יוסי וכן ותיבב גמרינן [ר"ה ל"ג ע"ב] מתרגום תרועה יבבא. וכמה [דרשות] כיוצא בזה.
ורש"י פירש משום רבותיו, היו כתובים תרגום וכל לשון, אכתובים קאי. ורש"י דידיה אמר דאכל ספרים קאי אף אנביאים. ונראה כפירוש רש"י, דהא תרגום של כתובים לא פירסמו יונתן בן עוזיאל. כדמסקינן במגילה פ"ק [ג' ע"א] ביקש לגלות תרגום של כתובים יצתה בת קול ואמרה לו דייך. אבל של נביאים גלה. ואע"פ שגלה אותו אינו אלא פירוש בעלמא מתוך סוד, שהרי נזדעזעה ארץ ישראל [ת' פרסה על ת' פרסה]. ואם מצילין אותן שמא מפני הטעם ברור שמתורגם יפה ועל הבירור. ואם אין מצילין מפני שלא ניתנו לקרות בהן. מיהו לא ניתנו לכתוב לא קאמר, דפשיטא לן דניתנו לכתוב משום עת לעשות, כדאיתא כתובים [לא], משום שלא ניתן לכתוב כלל, דהא טעונין גניזה. וגרסינן בהניזקין רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי ספרא (דאגדתא) [דאפטרתא] אסור למיקרי ביה בשבת מאי טעמא דלא ניתן לכתוב. מר בר רב אשי אמר אפילו לטלטולי נמי אסור דהא לא חזי למיקרי ביה. ולא היא שרי למקרי ביה ושרי לטילטוליה, ומסקנא משום עת לעשות. אע"ג דלא ניתן ליכתב. הא לאו הכי [היכא] דליכא למיחש לשכחה אף לטילטולי נמי אסור. אבל תרגום של תורה משמע דניתן ליכתוב ולקרות כיון דכתיב יגר שהדותא ומיפרשא מיליה. מיהו למר בר [רב] אשי דאמר אסור לטלטל מפני שלא ניתנו לכתוב, אי סבר לה כרב הונא דאסר אין מצילין שפיר. אלא אי סבר לה כרב חסדא דאמר מצילין מאי טעמא אסור לטלטלן.
וספר אפטרתא נמי לרבה ורב יוסף (משמע) דאע"ג דאסור לקרות בהן כמו כתובים משמע דמצילין. דלא גרע מכתובים כשכתובים בלשון הקודש. או שמא כתובים [בלשון הקודש] ניתנו ליכתב אבל ספר אפטרתא לא ניתן ליכתב אלא משום עת לעשות. הילכך מיבעי לי דנראה דאע"ג דרבי יוחנן ורשב"ל מעייני בספרא דאגדתא בשבתא כדאיתא התם בהניזקין ובפרק יש בקרבנות ציבור בתמורה דאע"ג דלא ניתן לכתוב, משום עת לעשות מותר, ואפילו הכי אסור להצילן מפני הדליקה. וי"ל אגדה לא ניתנה לכתוב כלל וכלל אבל ספר אפטרתא ניתן לכתב בסדר.
והא דתניא בכל כתבי הקודש [קט"ו ע"ב] מקרא שכתבו תרגום מצילין אותו מפני הדליקה, ה"ה אפילו כל התורה דמאי שנא מלהשלים. וכל ספרי המשנה והתלמוד ומדרשי האגדות משמע בזמן הזה שניתנו להציל, כיון דאי אפשר בלימוד בלא כתב הלכות. ומצינו שאף בימים הקדמונים היו כותבים כדאיתא בשבת בכמה דוכתי [ו' ע"ב, צ"ו ע"ב] אמר רב מצאתי מגילת סתרים [בי] רבי חייא וכתוב בה איסי בן יהודה אמר וכו'. ובפרק שני דיבמות [כ"א ע"ב] אמר ליה רב הלל לרב אשי לדידי חזי לי שניות דבי מר בריה דרבנא וכתיבא שית סרי לאיסורא וכו'. ובההיא דהחולץ [שם מ"ט ע"ב] אמר שמעון בן עזאי מצאתי מגילת יוחסין בירושלים וכתוב בה משנת ראב"י קב ונקי. הילכך נראה דמצילין. ומיהו לא כהצלת ס"ת וכתבי הקודש ותפלין דמצילין אותן למבוי שאינו מפולש ולבן בתירא אף למפולש. אלא למקום שמצילין אוכלין ומשקין וכלי תשמישיו אף אלו מצילין. אבל ברכות וקמיעין, מדקתני אין מצילין אותן מפני הדליקה. ומסיים נמי ונשרפין במקומן, ש"מ דאף למקום דמציל אוכלין אין מציל את אלו. ומסקינן מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה. ולא קא מסיק כותבי ברכות וקמיעין כשורפי תורה, דקמיעין ניתנין לכתוב מפני פקוח נפש. והא דקתני דאין מצילין בקמיע שכבר ריפא את החולה ואין צריך עוד לאותו קמיע, אבל אם צריך ודאי מצילין אותו מפני פקוח נפש.
